<h1>שו"ת הרא"ש כלל כ' סימן ט"ז</h1>
<h2>דף עו.</h2>
ילמדני אדוני אבי מורי ורבי היאך אתה נוהג הלכה למעשה גבי בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה וכו' אי כרש"י ז"ל דפסיק כרב יהודה אמר רב דאמר בארכובה הנמכרת עם הראש וכן פסק בספר התרומות, או כרבינו תם ורבינו יצחק ברבי יהודה שפסקו כעולא ורב פפא דאמרי בארכובה העליונה. וכן פסק רב אלפס ורמב"ם ז"ל [שחיטה פ"ח הי"א]. ולפי זה מה שאתה מדקדק מרישא לסיפא, קאי אארכובה העליונה, כי ממנה ולמטה כל מקום שנחתך כשר זולתי צומת הגידין. דאיכא למימר דהשתא קמה דיוקא דרישא וסיפא, דלרב פפא דמפרש מתניתין למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, קאי דיוקא דלמטה ולמעלה אעצם האמצעי וניחא דבמקומות יש בצומת הגידין טרפה ולמעלה הימנו באותו עצם עצמו כשר. ועוד הבינני מה שקשיא רישא לסיפא לפי מה שאומר ארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו כל התחתון, א"כ מה אתה קורא בארכובה עצמה. ע"כ צריכין אנו לפרש מהארכובה ולמטה מן התחלת הארכובה ולמטה, מן הארכובה ולמעלה מן התחלתה ולמעלה ואין דבר מבדיל ביניהם שנוכל לדקדק. וכן אנו צריכין לפרש לעולא מן הארכובה ולמעלה ממקום חבורו לעצם האמצעי ולמעלה. וראיתי לרבינו אבי העזרי שכתב בספרו זה לשונו, בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברם ונקרא קפץ התחתון ובלשון משנה בבכורות [מ' ע"ב] ערקום, והיינו ארכובה, ובין האמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חכמים ז"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט, עכ"ל. לפירושו יש לדקדק כאשר כתבתי לפי פסק רש"י ז"ל, דלפום התוספות ניחא רישא וסיפא כדפרישית לעיל. אף כי נוכל לפרש למעלה ולמטה דאנחיהו אראש הערקום או אסופו ולא יקשה רישא אסיפא. ומה שכתבת דאזלינן לחומרא וטרפינן בארכובה עצמה, איכא למיחש דחומרא דאתי לידי קולא הוא גבי הא דאמרינן ביבמות [ק"כ ע"ב] מן הארכובה ולמעלה תנשא ומן הארכובה ולמטה לא תנשא. ואי אזלינן לחומרא הכא והכא הוי תרתי חומרי דסתרי אהדדי. ונא א"א תדקדק בדברי והשיבני באר היטב להעמידני על נכון בפסק ההלכה. וכבר בא מעשה לידינו בענין נשבר העצם ולא ידעתי כמי אתה נוהג לפסוק בהא, דהא בהא תליא, לפירוש רבינו שלמה ז"ל נשבר העצם האמצעי ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו זה וזה אסור. ולפסק התוספות הבהמה מותרת ואין הבהמה אסורה אם לא בעצם השלישי הוא בוקא דאטמא. וכן פסק רבינו אבי העזרי ז"ל. וכן כתב משם זקנו ומשם רש"י ז"ל שחלקו בין עוף לבהמה, דבבהמה אם נשבר העצם האמצעי ואין עור ובשר חופין את רובו הכל אסור ובעוף רק האבר אסור. וכן השיב רב האיי ור"ח ז"ל. ובסוף כתב ולפי דעתי דין בהמה ועוף שוה אי כרב יהודה לחומרא אי כעולא לקולא. והודיעני מה חילוק יש באגרמא ולגאו ובין מעילוי ערקומא. ושוב ראיתי לאבי העזרי שכתב צומת הגידין דין פסיקתן מתחיל עילוי ערקומא שהוא התחלת עצם האמצעי. לדבריו במאי פליגי רבה ורב הונא ורב אסי שאם נתפרק עצם האמצעי מן התחתון או מן העליון אם יש לו דין דנשבר ואם נשבר גף העוף סמוך למקום חיבורו אם יש לחוש לנקיבת הריאה להצריך בדיקה. ולי נראה ששמעתי ממך שאין לחוש, אמנם ראיתי באבי העזרי מחלוקת בזה. ושלום כנפש בנך יחיאל. תשובה דע לך בני, כי עצם התחתון שבבהמה המחובר לפרסת הרגל אינו קרוי רכובה, אלא עצמות קטנות יש בין עצם התחתון לאמצעי והן נקראין רכובה, כדאיתא בפ"ק דאהלות [מ"ח] כשמונה רמ"ח איברים שבאדם עשרה שבקרסול י"ב בשוק ה' בארכובה אחד בירך. וזהו מה ששנינו בפרק הזרוע [קל"ד ע"ב] מפרק של ארכובה עד כף של יד, כלומר הארכובה הם פרקים קטנים המחברים עצם התחתון לאמצעי, ומאותם עד כף של יד נקרא זרוע. והיינו דכתיב [דניאל ה'] וארכובתיה דא לדא נקשן. וארכובה בלשון ארמי הוא ברך בלשון הקדש, ולכך בלשון המשנה יש מקומות שאמרו [כלאים פ"ז מ"א] המבריך גפן, ויש מקומות הארכובה שבגפן, לפי שכופפין את הגפן ומשכיבין אותו בארץ כאדם שכורע על ברכיו. ומה שכתוב בפירוש רש"י התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטים את הבהמה ואותה רכובה נקראת רכובה הנמכרת עם הראש. ורב פפא ועולא קורין רכובה לעצמות קטנות שבין עצם אמצעי לשלישי כי כל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה כמו [בראשית כ"ד] ויברך הגמלים, שכפפו רגליהם. אלא שהם מוסיפים על המשנה לפרש למטה מן הארכובה דהיינו מקום חיבור עצם האמצעי לעליון, ועוד למטה יותר מצומת הגידין, וזה אינו מפורש במשנה. ולא דקרו לעצם אמצעי רכובה ולא כאשר כתבת דלרב פפא האי דיוקא דלמטה ולמעלה אעצם אמצעי קאי. והנה ראיתי כל רבותי פוסקים כרש"י. ואיכא לאיסתפוקי אליבא דכולהו אמוראי מה יהא הדין אם נחתכו רגליה בין הפרקים כי אליבא דכולהו הפרקים המחברין עצמות נקראין רכובה, דיש לדקדק מן הארכובה ולמטה דהיינו לרב יהודה בעצם התחתון ולרב פפא באמצעי כשרה הא בארכובה עצמה כלמעלה ומסיפא להפך. ולפי מה שהייתי סבור שהעצם התחתון קרוי ארכובה ליכא לאיסתפוקי מידי דלא קשיא דיוקא דרישא לסיפא כלל, דע"כ הכי פירושא מהתחלת ארכובה ולמטה כשרה ולמעלה מהתחלת ארכובה טרפה דהיינו בין הפרקים וכן לרב פפא. ומה שקשה לך תרי חומרי דסתרן אהדדי לא קשיא מידי, דאין כאן פסק הלכה ידועה כשדרה וגולגולת [ערובין ז' ע"א] אלא דמספקא לן אי דיוקא דרישא עיקר או דיוקא דסיפא ועבדינן מספק לחומרא בכל מקום. וראיתי כל רבותי מטריפין בעצם האמצעי בנשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו בין בבהמה ובין בעוף. ומה ששאלת מאי איכא בין מ"ד דאגרמא ולגאו ובין מ"ד דעילוי ערקומא, איכא בינייהו דבר מועט כגון שנחתכו הגידין בין עצם אמצעי לאותו ערקום. ומה ששאלת אם נתפרק עצם האמצעי מן התחתון, היינו ספיקא דידי נחתכו רגליה בין הפרקים. ולא נתפרק לחוד, דלא גרע מכל עצם האמצעי דאם עור ובשר חופין את רובו דכשר, אלא אם נתפרק ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו טרפה. ואם נשבר הגף אפילו סמוך לחבורו אני מכשיר דאין לנו בטרפות אלא מ"ש רז"ל [נ"ז ע"א] שמוטת גף טרפה, משום שהריאה נחבא בין הצלעות ואיכא למיחש כשנשמטה הגף שמא ניקב הריאה. אבל אם נשבר הגף ונשאר הגף במקום חבורו ליכא למיחש לריאה. אלא שפעם אחת בא לידי שנשבר הגף סמוך למקום חבורו והיה שבר העצם החיצון חד כמחט ונכנס לבין הצלעות ובדקתי הריאה ועלתה בנפיחה והכשרתיו. ושלום. כנפש אביך אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
